כבר למעלה משבוע שהקול שלי שבור. אני מתקשה בדיבור ועל שירה אין בכלל מה לדבר. מעניין איך ברגע שמשהו נלקח מאיתנו ואפילו חלקית, החלק החסר נעשה משמעותי כל-כך. בהתחלה ממש כעסתי ועכשיו אני פשוט מתגעגעת אל מה שחסר. הגעגוע בעיניי הוא כוח מניע, לכאן או לכאן. למרות שאני יודעת ומבינה שכל זה יחלוף בקרוב, האירוע מפעיל אותי ומבעיר מבערים. עכשיו נשאלת השאלה האם האנרגיה שבוערת מטיבה איתי, או שאני יוצרת חורים באוזון של עצמי?
יש לי חברה חכמה ואהובה שחלקה איתי משפט מבית אבא שלה: "כשיש לחם אפשר לבחור לצום".
מה שבעצם טלטל אותי זה שנגעו לי בחוויית היצירה שלי, אבל הגרוע מכל נמצא בהבנה שנגעו לי בחופש. עכשיו, אחרי שבוע כשאני מתחילה לחזור לעצמי ומצליחה לטפס בהגדרה אל מעל לפרטים, אני שואלת את עצמי: האם באמת לקחו לי את חופש הבחירה?
הגעגוע לשיר המחיש לי עד כמה אני אוהבת את זה. נכון שאין פה גרם של חידוש, אבל יש פה הכרה מחודשת. האין הוא סמן (marker) למה שיש, הוא עוזר להגדיר את היש, כמו שחושך מסביר ומגדיר אור. דרך המחסור אפשר לגלות את עצמינו מזוויות חדשות.
אם תיקחו נייר וצבע פחם ותכסו את הדף בשחור, עד שלא יישאר זכר ללבן ואז תאחזו במחק ותתחילו למחוק, תוכלו דרך הגריעה ליצור יצירה שלמה. בטכניקה המדהימה הזאת יש למעשה המרה, חילופי תפקידים בין היש והאין והתייחסות אל שניהם כחומר גלם. אחרי הכל שניהם באו לשרת את ההתנסות שלנו.
המחסור יכול להיות יופי של מורה דרך אל כל מה שבוער בנו, כמו מראה נקייה ומצוחצחת יותר של הלב.
אני מלווה אנשים שרוצים ללמוד לצייר, הם באים עם תשוקה גדולה ולעתים עם פחד גדול עוד יותר. אני שומעת המון משפטים כמו: "אני לא יודע.ת, אני לא מסוגל.ת, אני לא טוב.ה בזה..". עבורי השיח הזה הוא הזדמנות לחגיגה ולגילוי של כל מה שמתחבא בנו. אני יודעת שהצהרות האין והקושי מסתירות יש גדול שמבקש לצאת החוצה ופשוט לא יודע איך.
לפני חמישה חודשים נפרדתי מאימי היקרה, שנפטרה לאחר מאבק של שנתיים במחלת הסרטן. רק על השורה הזאת הרי אפשר לכתוב כל-כך הרבה וכפי הנראה עוד יכתב. כרגע אני בוחרת להתייחס לפרידה ולמוות, כסוג של אין ולהתבונן עליו ודרכו. המוות הוא איום האין הגדול ביותר עבור האנוש, הוא משאיר אותנו עם וואקום ורעש רגשי מטורף. כל זה נובע מהאופן שבו חונכנו. כך לימדו אותנו לתרגם ולפרש מוות ואנחנו רגילים לתייג אותו כרגע. במשך דורות תחזקו למוות מיתוג מסוים שיצר רייטינג נוראי. למה? יש לי כמה השערות ( דיי מנומקות), אבל זה לא לעכשיו…
מה שממש ברור לי, זה שכאשר אדם יקר עוזב את העולם שלנו, להעדרו יש נוכחות.
בתרבויות השבטיות השאמניות, המוות אינו לסוף אלא אבן דרך וטרנספורמציה. אנחנו לא נפרדים מיקירנו אל משנים את דרך התקשורת אתם. הם סיימו את תפקידם הנוכחי ובחרו להמשיך לדבר הבא. לפי הגישה הזאת, אין באמת סוף. באופן אישי, אחרי חמישה חודשי תרגול שינוי הקשר עם אמא שלי, אני יכולה להעיד שהטכניקה השאמנית, אמנם חמקמקה אבל מטיבה, אחרי הכל גדלתי בתרבות המערבית והיישום הזה לא טבעי לי. מצד שני, כשאני קשובה, רגישה דיי הצורך וכנה עם עצמי, אני חשה את נוכחותה החיה של אימי בי ובסביבה. היא נוכחת רק פשוט באופן אחר. התחושה הזאת מנחמת אותי ברמות שאין לי מילים לתאר. אני כן יכולה לומר שדרך המשקפיים השאמניות, המוות פחות מפריע לחיים והחסר הופך לאחר.
בעיניי היצירה הגדולה של החיים, היא החיים עצמם. אמרו את זה לפני, באין ספור גרסאות וזה יפה בכל גרסה. התבוננות על אין והיש כשלם, ללא שיפוט ואכזבה, תאפשר ליצור את חיינו ואת הבחירות שלנו יותר בקלות ואפילו להוריד מטענים מהלב ומהתודעה.
הבחירה הראשונה לטעמי היא בחירתו של הלב – כאן אנחנו נדרשים לבדוק מולו איך הוא מבקש להרגיש. בשלב הבא נברר מה נחוץ לו כדי לצעוד צעד נוסף אל אותה תחושה מיוחלת. ככה, בעדינות וברגישות, קל יותר להתקדם במלאכת היצירה. בינתיים אני שרה דרך המכחולים.
