תהליך היצירה מרתק בעיניי ואני אוהבת לחקור אותו כל פעם מזווית חדשה. הפעם אני רוצה להסב את תשומת הלב, אל שותף אקטיבי שמשאיר עקבות משמעותיים על הבד – המחשבות שלנו.
מה קורה לנו בתהליך היצירה
בזמן היצירה נפתח חלון הצצה אל הלב והנפש, זה קורה בכל תהליך יצירה, לא משנה מהו הכלי או עד כמה אנחנו מודעים לרגשות שלנו. הכל מתחיל במחשבה, שמקורה ברגש סמוי או גלוי. משהו נוגע בנו ומעורר עניין, אנחנו מוסטים מנקודת המבט הרגילה. נדלקת בנו בערה שמניעה אותנו כמו קוסמים, להפוך רוח לחומר.
הרגע הזה שבו יצירה מגיחה לראשונה אל העולם הוא חמקמק, כמו בועות סבון שהופרחו באוויר. הקסם מתעתע ואם לא נשים לב הבועות ימהרו להתפוגג.
אינספור ניצוצות כאלו נדלקו, כבו בי ונדלקו מחדש. לפעמים אני מופתעת לגלות עד כמה רעיון שהצית בי אש והסעיר אותי בערב, כמו מדורת ל"ג בעומר בשיאה, בבוקר שלמחרת מרגיש כמו מצית שנגמר לה הגז. אחרי כל כך הרבה שנים זה עדיין מפתיע אותי. לאן התאדו כל העוצמות? איך נוצר הפער הזה ומה לכל הרוחות, הוא בא ללמד אותי???
לא תמיד יש תשובות וזה בסדר גמור. מה שנכון לי נשאר איתי וכזה הוא תהליך היצירה, כמו כל תדר יש לו עליות ומורדות.
רעיון ששרד את הלילה לרוב יעיר אותי בבוקר, ירקוד רומבה בתוכי ולא יניח עד שימצא הבד הנכון שיכיל אותו. אלו רגעים שאני אוהבת במיוחד, רגעים שבהם אני מרגישה ויודעת שהכל אפשרי.
הביצה
אם נדמה את תהליך היצירה לחייו של פרפר, אז התהליך שתיארתי הוא למעשה שלב הביצה. אצלי בשלב הזה, ברגעיה הראשוניים של יצירה, אין כניסה לפחד ולרוב אני אפילו לא זוכרת על מה חשבתי, אני פשוט פועלת כמו טיל בעת שיגור. ברגעים האלו הנשמה והלב מכתיבים את הטון והמחשבות לא חודרות דרך חומת האש של כוח הבריאה.
הזחל
בשלב הבא מגיע הזחל. הרעיון הטרי מזדחל לתוכינו ומבקש לחבור לחלקים הקיימים. הידע הקדום שלנו נכנס לפעולה ומערב את השכל ואת החוויות הישנות (גם אלו שפג תוקפן אך הן ממשיכות להפעיל אותנו). לתמהיל נכנסות האמונות המטיבות וגם אלו שתוקעות ולא מאפשרות לנוע ולצמוח. כל כך הרבה פעמים ראיתי בלייב איך אנשים (וכשאני אומרת אנשים גם אני בניהם) מפריעים לעצמם תוך כדי נביעה. דווקא ברגע שבו הנשמה מבקשת לעוף, השכל משחיל מחשבה עוקצנית ומסרסת כמו: "אני לא יודע לצייר פנים – אני גרוע בזה", כל זה עוד לפני שבכלל חיפשנו דרך שבה עדיין לא צעדנו כדי להתמודד, שביל שיעקוף את הזיכרון וההרגל הישן שאומר : "אני לא טוב בזה".
באותה נשימה אשתף שזכיתי לראות איך ברגע של קסם, תלמידים שמעולם לא ציירו פנים או כל דבר אחר שהגדירו כקשה, הסכימו לצעוד צעד אחר צעד, להתמסר, להתחדש ולהוציא מעצמם את מה שחלמו.
המכחול הווירטואלי הזה שקוראים לו מחשבה, נוכח בתהליך היצירה אם נרצה ואם לא. אנחנו עלולים ללכת לאיבוד בתוך סבך המחשבות ואז יש מן תחושה שהציור מנצח אותנו ואנחנו לא מצליחים להוביל. מצד שני, אפשר להיעזר בהרהורים שחולפים במוחנו בזמן הציור ככלי מקדם, אם נשתמש בהם בתבונה ולא נדון את עצמינו דרכם. אנחנו יכולים לחקור את עצמינו דרך מחשבה מעיקה ולבחון מה היא באה ללמד אותנו על הרצון האמתי שלנו, מבלי לתת לה משקל רגשי עודף, כאילו היא זו שמקבלת את ההחלטות. היקום וכמוהו גם אנחנו, מורכב מטוב ורע, המודעות לשניהם והטיפול בשניהם בחמלה, יזניקו אותנו קדימה בכל אירוע ובטח שביצירה.
הגולם
עם מחשבה חיובית על מחשבות אני צועדת אל שלב הגולם. בשלב הזה, נבנית מעטפת סביב הזחל, הוא נאטם ומניח לעולם שבחוץ. הוא לוקח את כל המרכיבים שצבר ומפרק הכל על מנת להרכיב דבר חדש. אנחנו נוטים להשתמש במלה גולם כמילת גנאי בעוד שבעיניי זהו שלב גאוני, שלב בו כל האפשרויות נמצאות ורק משהו אחד, יחיד ומיוחד, יתגלם. זו היא הכרזת צמיחה.
בהסכמה לראות את הכל באור חדש בלי לשפוט לטוב או לרע, נפתח שער. השער הזה יפתח בזמן ובקום הנכון לכל אחד ואחת. לא ניתן להאיץ בפרפר הפוטנציאלי כשם שלא ניתן לזרז תהליכים אל מעבר למהירות שאחיה הנשמה מסוגלת להגיע, בשלב נתון.
הפרפר
סוף סוף הגענו לשלב הפרפר. היצירה כבר פה, אנחנו שלמים אתה ומרגישים בגוף ובנפש את הדרך שעשינו. את הליטושים האחרונים אפשר לדמות לפרישת הכנפיים ורפרוף הראשוני שלפני ההמראה. אנחנו ממריאים אל הדמות החדשה שהפכנו להיות אחרי שהיצירה נולדה. זו דרך שאין ממנה חזרה והיא מרגשת על כל שלביה.
טרנספורמציה
הפרפר הוא סמל קדום לטרנספורמציה. היופי שבוקע מהגולם ומתגלה בקצה התהליך, לא היה נברא אם היינו מדלגים על שלב כלשהו. העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לכל מי שרוצה לצייר, ליצור דבר מה, או פשוט לנוע קדימה, היא להקשיב לגוף. נעים לי או לא נעים לי, הנו מדד חשוב, מהיועץ הכי חכם והכי קרוב אלינו (הגוף). הרגש האמתי ישתקף דרך הגוף ויסביר לנו עד כמה אנחנו מטיבים עם עצמנו או לא.
אם הציפה אתכם מחשבה משתקת בזמן היצירה, הגוף יהדהד אותה ואתם חופשיים להקשיב ולפעול, להניח, או להתעלם. בכל מקרה מחשבה היא רק מחשבה, משהו מוגדר ותחום. היא לא אני והיא לא מגדירה את כולי, היא צינור צר מדיי צר מדי כדי ליצור דרכו.
המחשבות המשתקות לא קשורות לאש שהוצתה בנו, בתחילת תהליך היצירה. ההזדמנות שאנחנו מעניקים לעצמינו לצמוח, תאפשר חוויית חופש של ממש, גם אם אותה חוויה היא רגעית.
בכל מקרה, אנחנו בנויים כך שבתוך זמן קצר נצטרך לצאת שוב למסע צמיחה מחודש, בדיוק כמו הפרפר.
