למחשבות של שבת בבוקר יש אופי אחר. אולי בגלל שאני לא ממהרת, אולי זה השקט שמייצר הזדמנות לתצפת על השבוע במבט שלם שמחבר בין החלקים ובודק: מה היה לי שם ומה יצרתי?

השבת קמתי עם סלט רגשות ואם להיות כנה…הטעמים לא כל כך מאוזנים. כאילו כל התקוות, הרגשות והפחדים נערמו לערימה שאי אפשר לבודד מתוכה עיקר וטפל. כשזה קורה לי אני מחפשת כיסא מפלט מעצמי, מרחב חדש לעוף אליו.
לצורך כך נחוץ לי סולם שיעלה אותי אל מעל לפרטים המעוורים, אל גבהים שאליהם השדים לא מצליחים להגיע.

פשוט?
בקרוב אצא לאור עם השיר הראשון מהאלבום החדש, שנקרא "פשוט". בדרך אל הפשטות הנכספת הזאת, אני נדרשת לנקות הרבה דברים ממש לא פשוטים. שאלות ספקניות כמו: האם מה שיצרתי מוכן? או מספיק טוב?

האם כבר בשלה העת להופיע?? ועוד אלפי לבטים שמבקשים לדעת מראש איך ומה יהיה. ברור לי שמדובר במחשבות דביקות ותוקעות שאינן מובילות לשום מקום. כשאני נכנסת למן לופ כזה, אחת הדרכים שלי לסדר את הראש היא לנבור בספרים. שם נפתחות לי נקודות מבט אחרות, המחשבות מתועלות למקומות חדשים ואפשר לעשות reset לתודעה.

לצאת מעצמי
כבר כמה זמן שאני עמוק בתוך סדרת הספרים: "שיחות עם אלוהים". כרגע אני בספר השני, שעוסק בשאלות על החברה ועל איך אנחנו והמנהיגים מנהלים (או מתעללים) בעולם שלנו. בעיניי זה אחלה סולם לטפס עליו- בדיוק מה שאני צריכה כדי לצאת מהחשיבות העצמית שנתקעתי בה. זה מסוג הספרים שקוראים לאט, יונקים רעיון, מניחים בתודעה ויוצאים לדרך.

פתחתי את הספר הבוקר ונחתתי על שלב בשיחה שבו הכותב, דונאלד וולש, שואל איך משנים את אופי ההנהגה העולמית כך שיהיה פה טוב יותר? כלומר שמי שהתחייב לטפל ברווחת הכלל, באמת יעשה את זה וממקום של שליחות ואהבה. אין לי כוונות לשתף בפתרונות שהוצעו, הספר זמין, נגיש ובאמת פותח את הראש ואת הלב. מה שכן מתחשק לי לשתף זה באסוציאציות שלי מהקריאה.

בתקופת מערכות הבחירות שחלפו עלינו לאחרונה ובשיאי השפל בשיח התקשורתי (שכנראה לא השתנה, אני פשוט נטשתי), עלתה בי מחשבה: תתארו לכם.ן שכל נבחר.ת ציבור ידע שכחלק מהתפקיד, בכל פעם שיצא לו או לה, דבר פלגנות מהפה, תקפא הלשון פיזית, ממש freez, עד שיימצא ניסוח הולם ונעים יותר. אני מזכירה למי שנבהל.ה, אנחנו נמצאים כעת בעולם האסוציאציות שלי ופה הכל אפשרי גם אם קצת הזוי או דבילי. תתארו לכם איך ישמע השיח וכמה תקיעות תשתחרר בחברה ובכלל. קחו שנייה לחשוב על זה… ברמה הוויזואלית זה יכול להיות קורע מצחוק, אבל אם נשים את הצחוק בצד, זה יכול להיות פתרון לחוסר ההקשבה ההדדי שכולנו חוטאים בו. הקיפאון הרגעי הזה יכול להיותה גשר שיחלץ אותנו מהאופן הבלתי מתפשר שבו אנחנו תופסים דברים.

בחזרה אליי
איך כל זה קשור לסלט שלי ?? אני חושבת שיש קשר. השבב הזה, שיכול להקפיא את הלשון של אלו שיורים דבריי שנאה ופלגנות אכן קיים. הוא קיים בנו, באוזניים שלנו ובפילטרים שאנחנו מוכנים לייצר. השבב הזה קיים בתודעה שלנו. אם נסכים לא להיגרר כשאנחנו שומעים שיח שאינו נובע מאהבה או קבלה, אם נסכים לצאת מהאוטומטית שלנו ולא לשתף פעולה עם הביטול, אלא להציע חלופה בדרך של גם וגם. אם נזכור את הזכות של האחר לאמת שלו חרף השוני, אז יש סיכוי להתחדש בפתרונות שעוד לא ראינו, שכן מילים בוראות מציאות. מרגיש כאילו נחתתם בללה-לנד? אולי אבל מה רע בזה??? זה בטח יותר נעים מלנשום פלגנות בכל שיח וערוץ תקשורת "רענן". השינוי הזה יכול להיות פשוט או לא, זה אצלנו וזה בטח ששווה בחינה.

אחרי שיצאתי אל המרחב הגדול ואל בעיות העולם, אני חוזרת אל העניינים שלי, כי שם ורק שם אני יכולה לפעול ולפתור את הבעיות. ההיאחזות בכך שאחרים יחשבו כמוני, כדי שאהיה רגועה או מרוצה, הציפייה שאחרים יאהבו אותי כדי שאסכים לאהוב את עצמי (או לפחות לא להפריע לעצמי), היא היאחזות מיותרת שאינה מקדמת אותי.

אז לסיכום נראה לי שאנצל את מה שנשאר משבת בבוקר לטיול ואחזור אל סלט הרגשות שלי בגישה קצת יותר אוהבת וחברית, אחרת … תקפא לשוני.