הספר "ארבע ההסכמות" של המרפא המקסיקני, דון מיגל רואיס, נוכח בחיי שנים רבות.
למי שלא קרא את הספר, אציין בקווים כלליים, שהוא עוסק בארבע הסכמות בסיסיות שאם נזכור לבחון את אתגרי החיים דרכן, מובטחת לנו התבוננות מאוזנת ופשוטה יותר. באופן אישי, אני יכולה להעיד שכשאני זוכרת ליישם את ההסכמות הללו, המצב אכן נעשה פשוט יותר.

נוכחת?
ההסכמה האמתית שעליה אני רוצה לכתוב, היא הסכמה פרטית ביני לביני – ההסכמה להיות במלואי, להיות כל מי שאני. מאחורי ההסכמה הזאת מסתתרת הבנה שאנחנו יוצרים את עצמינו , למעשה אנחנו יצירה מתמשכת ומלאכת העיצוב היא אינסופית. בכל יום אנחנו בסך הכל מתכוננים להיות מוכנים לשלב הבא, שבו נהיה מוכנים להתכונן לשלב הבא. בסבך הזה, ביער הרצונות והתשוקות אנו יוצרים את חיינו ונדרשים לחדש את ההסכמה הזאת להסכים בכל שלב.

איך זה מרגיש להסכים?
ההסכמה היא כמו נורה שנוכחת בי ומדי פעם היא משנה את עוצמות האור שלה. לפעמים האור כל-כך בוהק שנדמה לי שאני יכולה לעוף. מצד שני יש ימים שבהם האור כל-כך חלש שאני לא מצליחה להבין מי זאת הזחוחה שכתבה את המשפט הקודם. כך או כך…האור הזה לעולם אינו כבה.

לחדש את ההסכם
מדי פעם קורה משהו בחיי שמזין את ההסכמה הזאת, זה יכול להיות כל דבר: ספר, שיר, ציור , חיבור לטבע, מלה נעימה. זה יכול להיות גם משהו ממש ממש אידיוטי, משהו שיפוצץ את בלון הנפיחות העצמית ואז התנועה תהפוך לקלה יותר.

בשבוע שעבר אישה אחרת, שותפה למסע, הפעילה בי את מתג ההסכמה. היא אמרה משהו והרגשתי איך האור נדלק והסכמה מתחדשת, הסכמתי לעלות עוד מדרגה ביצירת מי שאני. מדובר באישה מאוד מיוחדת והודיתי לה על כך מעומק ליבי. יחד עם זאת חשוב לזכור: אני הסכמתי להסכים ופה הצמיחה האמתית- כשאנחנו ניזונים מהיופי בחוץ ומסכימים להכניס אותו לתוכינו ולהיות היופי הזה, הכל אפשרי.

פרטי
נכתבו פה לא מעט שורות מבלי לספק פרט אחד קונקרטי… אני אוהבת פרטים, זה יופי של כלי להמחשה והראייה, אבל ממש מתחשק לי שמי שיקרא את הטקסט הזה יחפש את ההסכמה בתוכו עם הפרטים שלו והסיפור האישי שלו. הרי בנינו לבין עצמינו רק אנחנו יודעים מתי האור נדלק, מתי הוא בשיאו ומתי עמום לנו. רק אנחנו יודעים מתי אנחנו בהסכמה ומתי חצי כוח. זאת האינטימיות שלנו עם עצמינו.

ברור לי שזה גל. עוצמת האור כל הזמן משתנה וגם אנחנו.
בנתים אני מסכימה ועפה על זה.